<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער שני</h1>
<h2>דף לט:</h2>
ואין הבוצע רשאי לטעום עד שיכלה אמן מפי רוב העונים, שאף [עניית] אמן מן הברכה. ואם יש קצת מן המסובין שמאריכין באמן יותר מדאי אין צריך להמתינם, דשלא כדין הם עושין, שכל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה. אין המברך רשאי לבצוע מן הככר עד שישלים הברכה, דהלכה כרבא דאמר מברך ואחר כך בוצע. לפיכך מי שיש לפניו פת ורוצה לצנמה בקערה, ואין לו יותר שמברך עליו, מברך תחילה המוציא. ואחר כך פורסה לתוך הקערה. מצוה מן המובחר לבצוע בככר שלימה. ואם יביאו לפניו פת שלימה ופרוסה ושניהם של חטים, מברך על השלימה ומניח את הפרוסה, ואע"פ שהפרוסה היא של גלוסקין יפה ונקייה, והשלימה היא של פת בעל הבית ואינו נקי כל כך, לפי שהשלימה מצוה מן המובחר. היתה פרוסה של חטים והשלימה של שעורים, מניח הפרוסה בתוך השלימה, ובוצע משתיהם, כדי שיבצע משל חטים ומן השלימה. וכמו שאמרו וירא שמים יוצא ידי שתיהם, מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע. וכן דעת בעלי התוספות ז"ל באותה שמועה. וכן כתב הרב רבי משה בר מימון ז"ל.
ואחרים אמרו כשהביאו לפניו שלימה ופרוסה, ושתיהן של חטים או של שעורים, הוא שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, ועל זה נאמר וירא שמים יוצא ידי שתיהן. לפי שרב הונא אמר, שמברך על הפתיתין שהיא הפרוסה, מפני שמוכנת לאכילה יותר מן השלימה והיא חביבה יותר, ורבי יוחנן סבירא ליה דשלימה מצוה מן המובחר, ולפיכך אמרו דירא שמים יוצא ידי שתיהן שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, כלומר משתיהן מן השלימה ומן הפרוסה, אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים, דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים, ומניח שלימה של שעורים, ואין צריך לבצוע על שתיהם, וכן דעת הרב רבי אברהם בן דוד ז"ל.
בשבתות וימים טובים חייב אדם לבצוע על שתי ככרות משום שנאמר לקטו לחם משנה. כיצד עושה, נוטל שתיהם בידו ובוצע מאחת מהן. ואין מברכין המוציא אלא על הפת העשוי מחמשת המינין. וצריך שיהיה בפת כזית, אבל פחות מכזית אין מברכין עליו אלא שהכל. ויש אומרין שמברכין עליו המוציא, שאין הברכה משתנה בין רב למעט, ולאחריו אינו מברך עליו כלום, וכן דעת רבינו הרב נ"רו.
<h2>דף מ.</h2>
כל הברכות כולן לא יפסיק בין ברכה ובין הדבר שמברכין עליו בדברים אחרים, ואם הפסיק צריך לחזור ולברך שנייה. ואם הפסיק בדברים שהן מענין הדבר שמברכין עליו אין צריך לברך שנית. כיצד, בירך על הפת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח, הביאו לפתן, הביאו תבשיל, תנו מאכל לבהמה וכיוצא בזה, אין צריך לחזור ולברך, וכן בכל הברכות כיוצא בזה.
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח ולפתן לפני כל אחד ואחד, אלא אם כן רצה לאכול פת חריבה. ואין בוצע לא פרוסה קטנה מפני שנראה כצר עין, ולא פרוסה גדולה יותר מדי, מפני שנראה כרעבתן, אלא פרוסה בינונית. ובשבת יכול לבצוע פרוסה גדולה, שמאחר שאינו עושה כן בשאר הימים אינו נראה כרעבתן. וצריך לבצוע ממקום שבשל יפה יפה: רבים שנתוועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהם וענו כלם אמן, הרי כלם מותרין לאכול ולשתות בברכה זו, אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד, אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו, אע"פ שהן אוכלין מככר אחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו, דפת ויין צריכין קבע והסיבה.
<h2>דף מו.</h2>
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק בעל הבית בוצע, כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית. אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע, וכן המברך על היין ישתה הוא תחילה, ויתן מככר שבירך עליו לפני כל אחד ואחד, וכן מן הכוס שבירך עליו יתן לכל אחד ואחד (וכן מן הכוס) וכמו שאמרו טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך, דאלמא צריך שיתן מככרו או מכוסו לפני כל אחד ואחד, וכן מפורש בירושלמי. בד"א בשכולם צריכין להמתין למברך לאכול מככרו של מברך או לשתות מכוסו, אבל אם היה ככר לפני כל אחד וכן כוס לפני כל אחד, אין צריכין להמתין למברך, ולא לאכול מככרו ולא לשתות מכוסו, אלא כל אחד ואחד אוכל ושותה ממה שלפניו ואפילו קודם הבוצע, וכן כל אחד ואחד שותה מכוסו תחלה אם ירצה. ולמדו זה ממה שאמרו בפסחים גבי רב אשי דאיקלע למחוזא ואמרו ליה ליעבד לן מר קדושא רבה וגו' בריך בורא פרי הגפן, חזייה לההוא סבא דקא גחין ושתי. הרי ששתה מכוס שלפניו קודם למברך. וכתבו בעלי התוספות ז"ל שאילו היו הכוסות שלפני המסובין פגומין שאין ראוין לברכה, אז צריך שיתן המברך מכוס של ברכה לכל אחד ואחד מן המסובין.
<h2>דף מו:</h2>
מנהגות רבות נהגו חכמי ישראל בסעודה והן דרך ארץ. כשנכנסין לסעודה הגדול שבכולן נוטל ידיו תחלה, ואחר כך נכנסין ויושבין. והגדול מיסב בראש, ושני לו למטה ממנו, ושלישי לו ממטה ממנו, וכולן על הסדר הזה: (מז ע"א) הבוצע הוא פושט ידיו תחלה לאכול, ואם רצה לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה ובמנין ויניחנו לפשוט ידיו קודם לו הרשות בידו: (שם) שנים ממתינין זה לזה בקערה שלשה אין ממתינין. גמרו השנים לאכול השלישי מפסיק להם ומברכין, אבל אם גמר האחד מהם, השנים אין מפסיקין, אלא אוכלין והולכין עד שגומרין, ויחיד ימתין להם. אין משיחין בסעודה כדי שלא יבא לידי סכנה, ומפני זה אם בא יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו (מב:), שאם בירך אחד וענהו חבירו, העונה אמן בשעת הבליעה יבא לידי סכנה. ואין מסתכלין בפני האוכל ובמנתו, כדי שלא לביישו. השמש אינו אוכל עם המסובין, ודרך רחמנות ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי לישב דעתו: יצא אחד מן המסובין להשתין מים, נוטל ידו אחת. נכנס לדבר עם חבירו והפליג עמו בדברים, נוטל שתי ידיו ונכנס. ואם היו מסובין לשתייה, נכנס ויושב במקומו ונוטל ידיו במקומו, כדי שלא ידמו שלא נטל ידיו מפני שאין שם אכילה.
<h2>דף נ:</h2>
ויש שנהגו לאכול דייסא בפת ואוכלין את הפת לבסוף, אבל שלא לאכול את הפת לבסוף אסור, מפני הפסד הפת וזלזולו. אלא שבמסכת סופרים נראה שאסור לאכול שום אוכל בפת אע"פ שאוכל הפת לבסוף. דאמרינן התם, אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום, לא ישב אדם על קופה מלאה תמרים או גרוגרות, אבל יושב על גבי קופה מלאה קטנית ועגול של דבלה, אין סומכין באוכלין ואין מכסין בהם ולא אוכלין באוכלים אלא אם כן ראויים לאכילה. עד כאן במסכת סופרים.
אין מניחין בשר חי על הפת. ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין סומכין את הקערה בפת. ואין זורקין את הפת, ולא את החתיכות ולא את האוכלין שאין להם קליפין כגון תותים וענבים, מפני שהם נמאסים, ומותר להמשיך יין בצנורות בבית חתנים, וזורק לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים מפני שהם נמאסים. ואין נוטלין את הידים ולא את הכלים ביין בין חי בין מזוג, וכן אין מפסידין שאר האוכלים והמשקין דרך בזיון ובעיטה. אבל בכל דבר שאין בו הפסד משתמשין בהן, דקיימא לן כשמואל דאמר עושה אדם צרכיו בפת, ודוקא במידי דלא מימאס וכמו שביארנו. וכן דעת רבינו האיי גאון והרב אלפאסי ז"ל.
<h2>דף נא.</h2>
מי שנסתפק לו אם בירך המוציא אם לא בירך, אינו חוזר ומברך, מפני שאין הברכה שלפני אכילה מן התורה. שכח מלברך המוציא, אם נזכר עד שלא גמר סעודתו חוזר ומברך, לאחר שגמר סעודתו אינו חוזר ומברך: היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר, צריך לברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך בתחלה המוציא וגומר סעודתו.
